בולגריה נצרות אורתודוקסית היא זרם של כנסיות נוצריות עצמאיות המתבססת על מסורות נוצריות שהתפתחו במזרח הים התיכון ומזרח אירופה, בניגוד לנצרות הקתולית, המבוססת על מסורות שהתפתחו באימפריה הרומית המערבית. מרכזה ההיסטורי הוא העיר קונסטנטינופול, היא איסטנבול של היום. בנצרות האורתודוקסית מושם דגש רב על הפן המיסטי והטקסי של הפולחן הנוצרי. השם "אורתודוקסי" פירושו "ישר האמונה", והוא מכוון לטענת הכנסייה האורתודוקסית, לכך שהיא הקהילה הקרובה ביותר למסורות הנוצריות המקוריות של ישו והשליחים.
ארצות הבלקן משופעות במבנים המציגים את האדריכלות האורתודוקסית של ימי הביניים, בעיקר כנסיות ומנזרים. זוהי אדריכלות מורכבת מבחינה מרחבית בקיצוניות, עם היררכיה של תאורה – הבהירה ביותר בכיפה המרכזית, ועד לצל ומסתורין בצדדים. האור במרחבים אלו תמיד מפנה את תשומת הלב הראשונה לאיקונוסטזיס, החלק המרכזי הליטורגי של החלל, בעוד שהחללים החיצוניים האפלים יותר תורמים אתוס של מרחב אינסופי מסתורין נצחי. מרבית הכנסיות והמנזרים בבלקן היוו כר נירחב לפריחתן של אמנויות ליטורגיות, ובעיקר ציורי פרסקו (תמשיח) – טכניקת ציור קיר אשר מתבססת על ציור ישירות על טיח סיד לח וטרי.
אפילו כנסיות הבארוק של המאות האחרונות, שחסרות את המורכבות המרחבית של אדריכלות ימי הביניים, מפגינות יופי מדהים של אור כשהחלונות ממוקמים בקפידה כדי להאיר מהצד, מה שגורם לגילוף ולהזהבה לנצנץ באור וצל מבריקים.
בין המאות ה-14 וה-17 לספירה, חוו מדינות הבלקן השונות זמנים מדאיגים ואלימים. האימפריה הביזנטית, האימפריה הבולגרית השנייה והאימפריה הסרבית קרסו במאה ה-15. האימפריה העות'מאנית כבשה את דרום מזרח אירופה. למלחמות הרבות, ולתהפוכות החברתיות והפוליטיות הנלוות, הייתה השפעה ישירה על האיקונוגרפיה הנוצרית האורתודוקסית. בתקופה זו של סוף ימי הביניים, נבנו מבנים נוצרים אורתודוכסים כדי למשוך את תשומת הלב הפחותה ביותר, עם ארכיטקטורה צנועה מבחוץ, אך עם ציורי קיר משובחים בפנים.
ב-100 השנים האחרונות, רבים מהמבנים הללו ננטשו ונפלו לשימוש לרעה. חלקם נבזזו – תחילה במהלך האימפריה העות'מאנית על ידי טורקים מוסלמים או נוצרים מקומיים בעלי אמונות טפלות, ולאחר מכן על ידי בוזזים וונדלים מודרניים. מבנים אחרים קורסים עקב השפעת מזג האוויר והיעדר תחזוקה. בחלק מהמדינות קמו בשנים האחרונות פרויקטים ארוכי טווח לתיעוד ולשימור מורשתם.
הפרסקו השנוי במחלוקת בכנסיית פודגוריצה המתאר מנהיגים קומוניסטים בגיהנום, הוא שילוב חסר תקדים של צורת אמנות עתיקה ופוליטיקה מודרנית.
פודגוריצה, בירת מונטנגרו, היא עיר של ניגודים. מצד אחד, קניון מודרני עם רשתות בינלאומיות וקהל נוצץ ורק כמה קילומטרים משם, בכנסיית התחייה, השייכת לכנסייה הסרבית האורתודוקסית, אחת מקהילות האמונה העיקריות במדינה, פרסקו המתאר את המדינה הסוציאליסטית לשעבר כמקום לא נעים. על רקע אדום, קרוב לכמה יצורים דמויי שטן, ניתן לראות שלושה ראשים, אחד חובש כובע עם כוכב אדום, הסמל הקומוניסטי הידוע.
לאחר שהפרסקו הוצג בתקשורת המקומית, לפני כעשור, והתפרש כמתאר את המנהיג היוגוסלבי לשעבר ג'וסיפ ברוז טיטו – יחד עם האבות האידיאולוגיים של הקומוניזם, קרל מרקס ופרידריך אנגלס – כולם בוערים בגיהנום, התצלומים מתוך הכנסייה התפשטו במהירות ברחבי הרשתות החברתיות והתקשורת העולמית.
אף אחד לא יכול היה לפקפק בנוכחות הסמל הקומוניסטי בפרסקו – ורק זה, הסכימו רבים, היווה תקדים באמנות ציור הפרסקו בכנסיות האורתודוקסיות. לאורך מאות שנים לא היה מקובל שציורי קיר כוללים נושאים פופולריים או עכשוויים. הגישה הייתה כי זהו סוג של ציור שצריך להתעלות מעל החלל והזמן. הצייר של הפרסקו השנוי במחלוקת נותר לא ידוע. התקשורת המקומית, התעניינה יותר בדיווחים לפיהם גם יו"ר הפרלמנט, רנקו קריבוקאפיץ', הוצג בפרסקו, מטוגן בגיהנום לצד חלוצי הקומוניזם, וכי ראש הממשלה, מנהיגה הוותיק של מונטנגרו, מילו דג'וקנוביץ', תואר בחלק אחר של הכנסייה ובמונחים נוחים יותר – בין מי שמימנו וסייעו לבנייתה.
הפרסקו אכן חושף ומזכיר את היחסים המתוחים של הכנסייה הסרבית האורתודוקסית עם המדינה הסוציאליסטית לשעבר, שלמרות שלא נקטה בצורת הקומוניזם הקשוחה ונתפסה כליברלית יחסית בהשוואה לשאר מזרח אירופה, לא הלכה "יד ביד" עם הכנסייה.
