אסיה בעשור האחרון, בזכות אמצעי התקשורת והמדיה החברתית, העולם הפך יותר ויותר ל"כפר גלובלי" אחד, או יותר נכון ל"עיר גלובלית" ענקית ומרובת פנים. אחת ההשפעות הבינלאומיות שהגיעו גם אלינו היא תרבות המאנגה והאנימה היפנית. חלקכם כבר פגשתם בה, אצל ילדיכם, נכדיכם או אם הסתובבתם בדיזנגוף סנטר, שהפך למרכז חובבי הז'אנר בישראל. אין יותר צורך לנסוע בטיול עצמאי ליפן כדי לפגוש בה…☺
תמונות מאנגה מקיפות גם אותנו בעולם המערבי וזלגו לעולם הממשי באסתטיקה מיוחדת. הסגנון הפך להיות כל כך נפוץ עד כי לעתים רחוקות אנו עוצרים לבדוק את המקורות והמשמעות ואיננו מבינים את השפה העשירה של סיפורים וסמליות. אז למי שיוצא לטיול פרטי ליפן וגם למי שסתם סקרן, נספר לכם קצת על מאנגה.
מאנגה היא צורת סיפור, הנשענת במידה רבה על אלמנטים חזותיים, ואשר תואמת סגנון רחב שפותח מרצועות מצוירות בסידרה שהופיעו לראשונה בעיתונים יפניים בסוף המאה ה-19.
סיפורי מאנגה דומים לקומיקס ורומנים גרפיים; נקראים על ידי כל הגילאים; ומכסים מגוון רחב של ז'אנרים, כולל סיפורי הרפתקאות, רומנטיקה, מדע בדיוני ופרשנות פוליטית. אחד המאפיינים החשובים ביותר של המאנגה הוא בכך שהיא שמה דגש על עליונות הציור על המלל.
באופן מסורתי, סיפורי מאנגה נקראים מימין לשמאל ומלמעלה למטה, באותו אופן כמו הכתיבה היפנית. הסיפור מופיע בתוך מסגרות הנקראות קומה. כדי לקרוא עמוד של מאנגה מתחילים עם הקומה בפינה הימנית העליונה ומסיימים עם הקומה בפינה השמאלית התחתונה.
מאנגה – פרושה "תמונה מגוחכת"
מאנגאקה – הוא צייר מאנגה
מנפו – Manpu מתייחס לסמלי מאנגה. הם משמשים לעתים קרובות לביטוי תנועה או רגשות, כמו עצב או כעס; מבוכה או עייפות.
פוקידשי הן בועות הדיבור, שנותנות לדמויות המאנגה את קולן. במאנגה יש סוגים שונים של בועות דיבור. צורת הפוקידשי משקפת את מצב הרוח של המסר המועבר. פוקידשי מוצק ומעוגל מייצג דיבור רגיל, בעוד שפוקידשי דמוי ענן מבטא אושר, ופוקידשי בצורת קוצים מסמל הפתעה או מתח.
גיטאיגו – Gitaigo הן הדרכים שבהן מאנגה ממחישה אפקטים קוליים ורגשות בסיפור. בשפה היפנית יש יותר מפי שלושה מילים אונומטופאיות בהשוואה לשפה האנגלית, מה שנותן לסיפורי מאנגה מרחב נרחב למילות קול אקספרסיביות.
ארבעת הז'אנרים העיקריים מתייחסים לקהלים ספציפיים וקשורים לאופן שבו משווקת מאנגה ביפן. פיצול מאנגה לקטגוריות אלו היא שיטה ל"חלוקה ולכיבוש" ישיר של השוק לפי זהויות מגדריות וקבוצות גיל מקובלות באופן מסורתי.
:Shōjo פירושו "אישה צעירה" ביפנית וגיל היעד הוא מתחת לגיל 18. מאנגה שוג'ו מציגה בדרך כלל גיבורות צעירות. הסיפורים במאנגה שוג'ו עשויים להיות קשורים לרומנטיקה, לבנות קסומות ואפילו לקומדיה.
:Shōnen פירושו "גבר צעיר" המתייחס לקהל ממוקד של בנים מתחת לגיל 18. למאנגה המסומנת בקטגוריה זו יש בדרך כלל גיבור גברי והיא כוללת סיפורים של פעולה, הרפתקאות ופנטזיה. Shōnen היא הקטגוריה הנמכרת ביותר של מאנגה ביפן.
:Josei מתייחס למאנגה המיועדת לנשים מעל גיל 18. גיבורות ג'וסי עשויות להיות נשים בקולג' או נשים בשנות ה-30 לחייהן. למאנגה של ג'וסי המפורסמת ביפן יש לא רק גיבורים מבוגרים ונושאים וסיפורי עלילה בוגרים יותר, אלא היא גם כתובה בתסריט מורכב יותר עם יותר קאנג'י ופחות פוריגנה (תסריט שנכתב ליד הקאנג'י כדי לסייע בקריאה).
:Seinen מתייחס למאנגה המיועדת לגברים מעל גיל 18. הנושאים והסיפורים שנמצאים במאנגה זו בוגרים יותר מאלה שנמצאים במאנגה shōnen כולל שפה מורכבת יותר, וקאנג'י שמבוגרים יכירו ויזהו (מבוגרים יפנים מסוגלים לקרוא ולכתוב כ-4000 קאנג'י בעוד שילדים ילמדו כ-2500 עד תיכון).
credit: debris2019
מאנגה מכונה לעתים קרובות רב-מודל. במילים אחרות, קורה הרבה. קריאת מאנגה דורשת יכולת לפרש סמלים, לפענח טקסט ודימויים חופפים, להבין התייחסויות תרבותיות ולהעריך הבדלים בסיפורים בין מדינות. אבל, מעל הכל, מאנגה נועדה להיות מבדרת.
אמן העץ היפני המפורסם הוקוסאי השתמש במונח מאנגה במאה ה-18 כדי להתייחס ליצירותיו. השימוש של הוקוסאי במונח התייחס למשמעות המילולית של המילה "תמונות גחמניות", אך יצירותיו אינן הדוגמאות המוקדמות ביותר למאנגה בעולם. הדוגמאות המוקדמות ביותר למה שהיינו מכנים מאנגה הן מגילות שנוצרו על ידי נזירים בודהיסטים במאה ה-12 ביפן. המגילות הללו נכתבו ברציפות כמו פרקים ותארו חיות שמתנהגות כמו בני אדם. מדיה בסגנון מאנגה הופיעה שוב במאה ה-18 עם יצירת קיביושי או "כריכות צהובות" Kibyōshi. אלה היו ספרים למבוגרים שהציגו איור מוקף בדיאלוג וטקסט. רבים מהנושאים של קיביושי אלה היו שנויים במחלוקת ולבסוף נאסרו על ידי הממשלה.
לקראת מלחמת העולם השנייה, המאנגה שימשה את הממשלה היפנית להפצת האימפריאליזם והתעמולה היפנית. לאחר המלחמה החלה להופיע מאנגה מודרנית שהפכה לפופולרית ומצליחה מאוד. הכיבוש האמריקני של יפן הביא למדינה גם קומיקס בסגנון אמריקאי שהשפיע מאוד על המאנגה.
החל משנת 1947, האמן Tezuka Osaku, שלימים נודע כ"אבי המאנגה" ו"וולט דיסני של יפן", החל לפרסם את יצירותיו כולל את "Astro Boy" המזוהה והמצליחה ביותר. Tezuka Osamu, יחד עם בני גילו, התחילו עוד שינוי מונומנטלי במאנגה מתעמולה בזמן מלחמה לבידור המענג שאנו מכירים ואוהבים היום.
הממשלה היפנית וחברי תעשיית ההוצאה לאור פועלים לשימור רישומי מאנגה מקוריים. הם הקימו ארגון לשמירה על חומרי המאנגה, ומייעדים לשם כך תקציבים ממשלתיים. הצדדים המעורבים מתכננים לעזור למגוון רחב יותר של אנשים ללמוד על הערך של יצירות אלה.
"עלינו לשמר רישומים מקוריים של יצירות מאנגה, בין השאר כדי לשמש תיעוד של ההיסטוריה של המאנגה", אמר אחד המומחים.
רישומי מאנגה מקוריים הם כתבי היד הראשוניים המשמשים לייצור לוחות להדפסה. בעבר, הם לא טופלו בזהירות רבה וחלקם הושלכו לאחר הדפסת מגזינים וספרים. עבור חלקי טקסט, כגון דיאלוג בבלוני דיבור, צורפו מילים מודפסות על נייר אחר ישירות לכתבי היד המקוריים.
רישומי מנגה מקוריים אינם פופולריים רק בקרב מעריצים – הם גם משכו תשומת לב בגלל ערכם האמנותי בשנים האחרונות, מכיוון שהם מכילים רישומים וקווים בכתב יד. ציור מקורי מיצירתו של אוסמו טזוקה "Tetsuwan Atom (Astro Boy)" נרכש על ידי אספן באירופה תמורת כ-35 מיליון ¥ (כרבע מיליון דולר) במכירה פומבית בפריז.
העובדה כי מאנגה זוכה היום להכרה חברתית גבוהה עשויה להיות מפתיעה במיוחד בגלל תחילתה כבידור לילדים. אבל עכשיו זו צורה ספרותית הראויה להערכה וביקורתית רצינית. ישנם פרסים ספרותיים שנתיים בדיוק כפי שיש לרומנים ולספרות עיון.
ביפן ישנם כמה אלפי אמני מאנגה. הטובים והמצליחים ביותר זוכים להכרה כסלבריטאים ואמנים. הם הפכו עשירים ומפורסמים, ומופיעים גם בתוכניות שונות בטלוויזיה ובתוכניות אירוח, כאנשי פאנל, מנחים, פרשנים ואפילו מודלים לחיקוי.
Osamu Tezuka היה ללא ספק אחד היוצרים הפוריים ביותר בכל המדיום. הוא הביא מוסכמות רבות שהניחו את היסודות לז'אנרים רבים. סגנון האמנות שלו הוא לא פחות מאייקוני, וכתיבתו כבשה יוצרים מכל הדורות.
אולם המאנגה פרצה כאמור את גבולות יפן, ובין האמנים העכשוויים ניתן לראות בני לאומים שונים.
המאיירת הספרדיה לאיה לופז פיתחה סגנון אמנות משלה בזמן שלמדה אמנויות באוניברסיטת ברצלונה. מלבד השראה מצפייה באמנות, לופז גם מצטטת את סרטי דיסני ואת האנימה כהשפעות הגדולות ביותר על האיורים שלה. "אני גם חובב מנגה והתאהבתי בקלות בה הם יכולים לתאר את הרגשות והאישיות של הדמויות פשוט דרך ההבעות שלהן והפרטים שמוסיפים לדמויות למשל, השיער, הלבוש והעיניים הגדולות והמוגזמות שלהן.
תוכלו ללמוד עוד ועוד על מאנגה במהלך טיול ליפן שנעזור לכם ליצור ולהוציא לפועל.
