אפריקה מלאווי, או בשמה השני, "ליבה החם של אפריקה", נחשבת לאחת המדינות העניות בעולם, אך היא בהחלט מדינה עשירה בתרבות ובמסורות. מלאווי מציעה הצצה לעולם המשלב אמונות עתיקות עם השפעות מודרניות. כמו ברחבי אפריקה, גם במלאווי התקיים תהליך מורכב של שינוי תרבותי בעקבות ההשתלטות הקולוניאליסטית הבריטית במאה ה-19. השליטה הבריטית הובילה להפצת הנצרות והשפה האנגלית יחד עם דיכוי המסורות המקומיות. למרות זאת, רבות מהאמונות המקומיות המשיכו להתקיים במסתורים ואף השתלבו עם הדתות החדשות.
במלאווי נפוצה האמונה כי רוחות האבות ממשיכות להשפיע על חיי בני האדם. הן משמשות כמדריכות, כמענישות וכמקור לברכות. אני רוצה לשתף אותכם בסיפור אישי שחוויתי עם רוחות האבות: בעבר ניהלתי פרויקט הומניטארי בכפר דייגים במלאווי. אחד הפרויקטים בארגון היה הקמת המרפאה הראשונה בכפר. למרפאה הגיעו כל אנשי הכפר ומטופלים מהכפרים השכנים. בימי רביעי, נהגתי לסגור את המרפאה מוקדם ולצאת לטיול בכפר לטובת ביקורי בית אצל חולים המתקשים להגיע למרפאה. לביקורי הבית הייתי מביאה איתי אנשי רפואה מתנדבים מכל העולם. באחד מביקורי החולים, צעדנו כרגיל ועצרנו לביקור בית בכל פעם שקראו בשמי. בקצה הכפר תמיד ביקרנו את אאידה, נערה שגססה ממחלת האיידס. בכל ביקור הבאתי לה אוכל, מיץ פנטה שכל כך אהבה ובעיקר תשומת לב. הביקור הזה היה שונה, הפעם כשנכנסתי לביתה של אאידה, היא ביקשה שנבקר קודם את אביה. כששאלתי אותה לסיבה, היא ענתה שרוחות האבות הענישו אותו והפכו אותו לדג.
מצאנו אותו שוכב על מחצלת בחצר הבית. למרות שצבע גופו שחור, הוא היה אדום מהרגיל ועליו קשקשים, ממש כמו של דג. האב הדייג סיפר לנו שהוא יצא בשעות הלילה לדוג ללא הצלחה. הבחור המסכן התכוון לשוט הביתה מובס ולפתע שמע שירה שמחה מקבוצת דייגים בקאנו בקרבתו. הדייג הבין שהייתה להם הצלחה בדייג, התקרב עם סכין פאנגה, צלל וחתך להם את רשת הדייגים שלהם. מה שהדייג המסכן לא ידע היה שאחד הדייגים הוא הנכד של הצ'יפ של הכפר עליו השלום. הנכד הכועס יצר קשר עם הסבא הצ'יפ בעולם האבות, והצ'יפ הכועס העניש את הדייג והפך אותו לדג. זוג הרופאים המתנדבים שסיירו איתי, ראו את הבחור המסכן ולא האמינו. סיפרו לי שלמדו על המחלה ויש לה שם דומה ל- fish.
גם בכישופים ומאגיה מאמינים האפריקאים. בזמן שחייתי במלאווי פגשתי בשוק המקומי אדם שסיקרן אותי. הוא היה לבוש בחלוק אדום וצלב לבן גדול תפור עליו, ענוד בשרשראות חרוזים ובידו שרביט עם שיער זנב סוס.
כישראלית בלי מעצורים נגשתי אליו ושאלתי אותו שאלות. הוא סיפר לי שהוא SIganga -רופא מכשף טוב ושמו מואיזה. המשכתי לשאול שאלות והוא הזמין אותי לכפר שלו. לא חשבתי פעמיים ונסעתי איתו לכפר.
הגענו לכפר מבודד, מלא בעצי פאפאיה ושיחי בננות. התושבים מאוד התרגשו לראות "מזונגו" (לבנה). לכפר הזה לא הגיעו אנשים לבנים, לא בגלל שאי אפשר להגיע לשם, פשוט לבנים לא מכירים את המקום. בביקור הזה הכרתי את הנשים, שיחקתי עם הילדים והרגשתי אווירת חג באוויר. ילדות חמודות עשו לי צמות בשיער וכמה נערים לימדו אותי לתופף קצב מסויים. לא הבנתי למה, אבל זרמתי ורק בהמשך הבנתי. מואיזה ניגש אלי והזמין אותי להישאר לטקס, אותו לא אשכח בחיים. זו הייתה אחת החוויות המרגשות שעברו עלי במלאווי. הרגשתי שנכנסתי לסרט של נשיונל גאוגראפיק. אנשים רבים ישבו מסביב כשהם מתופפים בעזרת חתיכות עץ ( את אותו הקצב שלימדו אותי הנערים), קבוצה אחרת של מתופפים (ביניהם הנערים), עינייהם מתגלגלות כלפי מעלה וידיהם מתנופפות כשהם מתופפים ומואיזה רוקד מקושט פעמונים בכל גופו. ישבנו כולנו על הריצפה ובהינו מהופנטים בריקוד שלו. לפעמים הצטרפו לריקוד, ממש כמו שדים, אנשים שישבו במעגל, ורקדו עם עיניים מביטות כלפי מעלה.
מאז הגעתי לבקר את מואיזה כמעט בכל יום. לפעמים הוא הרשה לי לצרף תייר לטקס. באחת הפעמים כשהגעתי לטקס הרגשתי אווירה שונה. הייתה שם קבוצה של מבוגרים שלא הכרתי את פניהם, כולם קרחים וצבע שחור דביק מרוח עליהם. האישה שבקבוצה נראתה לחוצה. בזמן הטקס עמדה האישה במרכז המעגל, האנשים תופפו בעזרת מקלות ושרו. רק שהפעם ראיתי על פניהם של אנשי המעגל שהשירים לא מכבדים את האישה.
כפמיניסטית ישראלית התרוממתי, יצאתי מהמעגל והתיישבתי תחת עץ. מואיזה הרופא עצר את הטקס וניגש אלי. חשבתי שהוא יכעס אבל הוא היה סבלני. הוא הסביר לי שאף אחד לא עוצר אותו בזמן הטקס, כי זה פוגע לו בריכוז. אמרתי לו את דעתי והוא צחק. הוא סיפר לי שהאישה הזו היא אוכלת אדם. מה? אתה מתכוון קניבלית??? מואיזה צחק. "אתם המזונגו כל כך מצחיקים, חושבים שאנחנו האפריקאים קניבלים. אבל זה לא בדיוק כך".
הוא סיפר לי שלאישה הזו יש אחות תאומה מאוד יפה וכמו שאני רואה זו די מכוערת. לאחות יש כסף, שמלות רבות והיא נשואה לגבר שאוהב אותה ודואג לחמשת ילדיהם. לעומת זאת לאישה כאן יש בעל אבל הוא נישא לעוד שלוש נשים צעירות, היא לובשת בגדים קרועים וכך גם ילדיה. נמאס לה מהמזל הרע שלה ולכן הלכה לרופא מכשף רע וביקשה ממנו לקבל את המזל של אחותה. הרופא המכשף עשה את קסמו ושלח אותה לביתה.
בדרך לביתה היה עליה להרוג את החיה הראשונה שהיא רואה ובכך היא תהרוג את ילד הבכור של אחותה ותקבל את המזל. אמממה… הרופא הטוב שלנו קרא את מחשבותיה, חטף אותה והיום בטקס יוציא ממנה את שד הקנאה… אולי מצחיק אבל לא מתווכחים עם אמונה. התיישבתי והטקס המשיך.
כפי שציינתי כבר, הרופא המקומי (מה שנהגנו לכנות "רופא אליל") האפריקאי במלאווי נקרא ,Siganga יש כלפיו הרבה כבוד ותפקידו חיוני בקהילה.
הרופא שאני מספרת עליו כאן, מואיזה מוטונגוני, שייך לשבט הטומבוקה מצפון מלאווי. בין אמצעי הריפוי שלו נמצא גם ריקוד הווימבוסה שהוא מבצע. ריקוד לריפוי. מואיזה בנה כפר שלם המתמחה בריפוי נפשי הנקרא "טמפירי". המטופלים מגיעים להחלים ב "טמפירי" למשך שבועות ואפילו חודשים. לאחר ביצוע האבחנה, החולים עוברים טקס ריפוי.
הרופאים האלו מטפלים פיזיות ורוחניות באמצעות ריפוי מסורתי. יש להם ידע עתיק ומרשים שהועבר מדור לדור והם משתמשים בתרופות צמחיות, שורשים וקליפות מקומיות. לצערי כיום הרופאים מתקשים יותר ויותר למצוא את צמחי המרפא בגלל ההרס שמביא המערב. ה"מגנגה" מומחים בניחוש ובפירוש חלומות ועובדים בשיתוף פעולה הדוק עם רוחות האבות, כשהם מבקשים מהרוחות הדרכה כדי לאבחן ולטפל בחולים. הם גם משמשים כיועצים, בוררים ומגשרים בסכסוכים והכל תוך הסתמכות על חוכמת הטבע והתייעצות עם הרוחות. לכן עד היום ישנה מתיחות בין הכנסייה והרפואה הטיבעית, ממש כמו בעולם המערבי.
טקס הריפוי בריקוד הווימבוסה מתוארך לאמצע המאה ה-19. מספרים שאנשי הטומבוקה חיפשו דרך להתגבר על החוויות הטראומטיות מהדיכוי הבריטי -הקולוניאליסטים והמיסיונרים ולכן הומצא הריקוד. נשים וילדים של הכפר בו נמצא הטמפירי יוצרים מעגל סביב המטופל ושרים שירים מסוימים שבהם נקראות הרוחות לעזרה. המטופל נכנס לטראנס ונרפא.
כשצפיתי בטקסים האלו התרשמתי מאוד. לראות את האנשים רוקדים במעגל – לא הרגיש כמשחק או זיוף. האנשים במעגל מאמינים בכל ליבם בכוחות ריפוי של ה-Mganga. לא היה להם אינטרס להרשים אותי. היו שם אנשים וילדים שהיו איתי באינטראקציה דקות לפני הטקס, הם נראו נורמטיבים לחלוטין ופתאום בזמן הטקס גילגלו עיניים כלפי מעלה והחלו לפרקס. אנשים דחפו אותם למעגל והם רקדו או פשוט פירקסו במעגל. אחת מהן הייתה ילדה חמודה בת 10 בערך ששיחקה לי בשיער מספר דקות קודם לכן. ראיתי שיש לה צמיד דומה לזה של מואיזה. באחד הימים היא פתאום נכנסה לטראנס, נדחפה למעגל, רקדה בצורה מוזרה ביותר והוציאה קולות של אדם מבוגר. זה היה מרשים ביותר.
ריקוד ריפוי נוסף הוא "גולו וומקולו", ריקוד פולחני של שבט הצ'ווה, הנערך באירועים חשובים כמו חתונות, לוויות וחניכת בני נוער. הריקוד מבוצע על ידי רקדנים עוטי מסכות מגולפות המייצגות דמויות מהמיתולוגיה המקומית. אנשי הגולו נחשבים לשומרי הסדר החברתי והם אף בעלי סמכות עליונה בכפרים מסוימים.
לצד המסורות המרשימות, קיימות גם אמונות אפלות. כישוף נתפס כנושא משמעותי במלאווי, ולעיתים מתרחשים מקרים בהם אנשים נחשדים כמכשפים ומוחרמים או נענשים. אחת התופעות הקשות ביותר היא רדיפת לבקנים, שאנשי המקום מאמינים כי איבריהם ניחנים בכוחות מאגיים. לבקנים רבים חיים בפחד, ונעשים מאמצים חינוכיים לשנות את הגישה כלפיהם.
במלאווי קיימת קהילה ייחודית בשם "כנסיית ציון", המשלבת בין נצרות למנהגים אפריקניים מסורתיים. טקסי הכנסייה כוללים גירוש שדים, ריפוי באמצעות מים מקודשים ושירה פולחנית. מאמיניה אינם פונים לרופאים מערביים אלא מסתמכים על ריפוי רוחני בלבד.
התרבות במלאווי היא שילוב מרתק של מסורת, אמונה והשפעות מודרניות. בין אם מדובר בריקודי הריפוי, באמונות ברוחות האבות, ברופאים המסורתיים או בכנסיות הייחודיות – מלאווי היא עדות חיה לעושר התרבותי של אפריקה. עם השנים, ישנה מגמה של נטישת המסורות לטובת מודרניזציה, אך רבים עדיין מחזיקים באמונותיהם וממשיכים להעביר את הידע והמנהגים מדור לדור.
