שאיפתה של הציירת המקסיקנית פרידה קאלו (07, יולי 1907 – 13 יולי, 1954) היה להיות ממותגת ומזוהה עם מולדתה, מקסיקו, התגשמה בחייה ובמיוחד לאחר מותה. כל דור, מחדש, מוצא בעבודותיה נדבכים ושיוך לקהילות פמיניסטיות, להט"ביות, שוחרי אמנות מקסיקנית, שוחרי אמנות צרפתית ומזור לכל מי שגופו או רוחו שבורה.
פרידה גדלה בבית בורגני, בן המעמד הביניים לאב גרמני ואם מקומית. אביה, וילהלם קאלו אהב את תחום הצילום ועבד בחנות שנוהלה ע"י אבי אשתו לעתיד, אמה של פרידה. ולהלם שינה את שמו לGuillermo קאלו והחל לבנות ארכיון צילומי שתיעד את ימיה הראשונים של מקסיקו כאומה עצמאית בעלת ייחוד אדריכלי, אומנותי ועיצובי.
כילדה ונערה פרידה היתה מורדת. היא העזה לקרוא תגר על החברה המקסיקנית-קתולית-פטריאכלית בה גדלה. הרצון שלה לבחון את גבולות הגיזרה שהמגדר הקנה, מצוי בה מגיל צעיר. האב הרבה לתעד את משפחתו ובאחת התמונות פרידה מצולמת לבושה בחליפת אביה ובתספורת קצרה כשהיא מישירה מבט למצלמה. היא ניראת זרה ושונה בתמונה המשפחתית. בבית הספר ללימודי קדם רפואה פגשה באהבת חייה, או כפי שכנתה בדיעבד את הארוע, האסון השני הגדול ביותר בחייה, הצייר הלאומי המקסיקני דייגו ריוורה. הוא היה אדם גדול ממדים, יצרי, רודף נשים והטיפה המרה, קומוניסט בנשמתו ושונא קפיטליזם. בהמשך הם ינשאו כשהיא היתה לאשתו השלישית והוא היה כבר אב לילדים. כשהיתה בת 18, בדרך הביתה מהלימודים חוותה תאונת דרכים איומה בקרונית בה נסעה. התאונה שינתה את מהלך חייה, הרחיקה אותה מעולם הרפואה ומעתידה הברור. באחת, הפכה לנכה ועקרה. ייתכן ותודות לתאונה הזו העולם זכה בציירת.
פרידה היתה אמנית הראשונה שהעזה לתאר כאבים פיזיים ומתוכם כאבים נפשיים. לפני ציוריה, היו אלו רק ציירים שחקרו ותארו אמנים את עולמות התוכן של האבדן, הכאב, הסבל, המוות והאנוכיות. אלברכט דורר, פרנסיסקו גויה ואדוורד מונק ידועים בעשייתם בתחום זה. פרידה, כאשה, חלוצה ופורצת דרך בייצוג הנשי-מגדרי את כאב העקרות והבגידה של בעלה בה ובנישואים – בראה שפה, עולם של דימווים בהם השתמשה פעם אחר פעם בציוריה.
על הקנבס, פרידה חושפת בפנינו את גופה השבור, המפורק-מאוחה בסיכות. היא מלמדת את הצופים להבין את עולמה הפנימי כמכתיב את התנהלותה והתנהגותה המוחצנים. איזכורים של דמות עם סיכות היתה שמורה בתולדות הציור הנוצרי לישו ולמרטירים. פרידה לקחת את התוכן ומזגה אותו עם דמותה הנשית, החילונית והמקסיקנית.
בשנת 1937, כשלאון טרוצקי היה בגלות, הוא ורעייתו מצאו מקלט בביתה הקומוניסטי של פרידה ובעלה דייגו ריוורה. פרידה ניהלה רומן עם טרוצקי. הצעד נעשה מתוך בדידות ורצון להתחשבן עם בעלה דייגו. גברת טרוצקי, כשגילתה על הרומן, דרשה שימצאו מקלט במקום אחר….
תנועת הציור הסוראליסטית, בהנהגת אנדרה ברטון, מצא בפרידה ,דמות של ציירת מקסיקנית אקזוטית והזמינה להצטרף לתערוכתו בשנת 1938 בפריז. פרידה טענה, בנחרצות ,שבנבדל מהציירים המשוייכים לזרם הסוראליסטי ובוראים מציאות חלופית, היא ציירה את המציאות שלה.
פרידה חיפשה עוגן, בית, בן זוג ומשפחה. זהו נושא שחקרה פעם אחר פעם בעבודותיה, אם באמצעות דיוקנאות עצמיים, בשל בדידותה, לצד הרצון לבדוק "מחקרית" את מצבה הקיומי. מתוך בחינת היצירות נכיר את הרובדים העמוקים והסמליות של עולם הדימויים שבראה קאלו. אלו ביטוי של עולם המחשבות והרגשות האישיים שלה. במושגים עכשוויים נכנה את עבודותיה “יומן ויזואלי”.
בשנת 1939 קאלו עברה לפריז והציגה את אומנותה לקהל הצרפתי ורקמה קשרי חברות עם סלבדור דאלי ופאבלו פיקסו. בתערוכה שמרסל ברטון אירגן עבורה, היא מכרה את היצירה “The Frame” למוזיאון הלובר וכך נהפכה לאמנית המקסיקנית הראשונה של המאה ה-20 שיצירתה מוצגת במוזיאון ברמה בין לאומית.
בהרצאה ננסח מי היא פרידה קאלו "דגם" 2024? כנציגה של תרבות מקסיקו המהפנטת. מחד, רגלה נטועה בעבר, בפולקלור הפרה קולומביאני. אור השמש הבוהק, צבעוניות הלבוש המסורתי, התכשיטים, והתסרוקות המקושטות מחכים לנו, מקסיקו היעד אליו אנחנו רוצים להגיע ביחד. פרידה מציגה ביצירותיה את הפתיחות של העידן שלנו, המודרני. חוסר בושה בתיאור התמוטטות הגוף הפיזי. היא העזה להודות שלא מצאה אושר במוסד הנישואין – ומצאה את האושר לבד. המשפט של "העזרה העצמית" שניסחה – "מי צריך רגליים כשיש לי כנפיים" ? משיב את התקווה לעצמה ולצופים. כל תקופה מגלה מחדש את פרידה קאלו ומעניקה לה פרשנות אקטואלית – ולכן היא נושא ההרצאה שלנו ב"עולם נסתר".
המאמר נכתב על ידי כנרת זוהר להב בשיתוף עם חברת עולם נסתר.
