רשמים מתוך טיול לדרום הודו – חלק ראשון

באוגוסט החלטתי שאני נוסעת אל טיול להודו לחגוג יום הולדת עגול, בראשי כבר רקמתי את חלומי ובחרתי בחבל ארץ שהרבה זמן תכננתי לבקר בו.

טיילתי בהודו במשך תקופות ארוכות, אך עברו שנים מאז שביקרתי לאחרונה מאחר ואת הביקורים התכופים שלי באסיה הקדשתי, בעשור האחרון, לחקור ולהכיר את סין, בה ביקרתי וטיילתי מספר פעמים וכנ"ל לגבי ויטנאם, מיאנמאר ועוד.

יצאתי לטיול ב-05.10.23 מלאת התרגשות. קראתי לזה במחברת המסע האישית שלי – השיבה להודו עם שיערות שיבה 😊

הרעיון היה לטייל ולתעד תוך כדי טיול, בתמונות וסיפורים מהדרך שהיה ברור לי שיהיו מרתקים, צבעוניים ומערבים את כל החושים, כמו שהודו יודעת להעניק למטיילים בה.

בפועל, יומיים לאחר הגעתי להודו הייתה השבת השחורה, ומאותו רגע במקום לתעד את הטיול, הייתי עסוקה בלקרוא תעודים ממה שארע באותה שבת.

התופת הזה עדיין מהדהד אצל כל אחד מאיתנו בעוצמות שונות וימשיך להדהד עוד שנים רבות עד שנצליח להביא ריפוי למקום הפצוע הזה.

רובינו צמודים למה שקורה ועסוקים בסיפור המלחמה שהולך לקבל מקום משמעותי בהיסטוריה של עמינו ורבים מאיתנו מוצאים מזור לנפש על ידי התנדבות ונתינה מתוך אחדות ואהבה לאומה שאנחנו וזה החסד.

לפני שבוע נתקלתי בראיון עם פרופ' יורם יובל. אחת השאלות שהוא נשאל, איך מחזירים את האופטימיות? ותשובתו הייתה לתכנן קדימה, גם אם התכנון כמוטל בספק רב, למשל להזמין כרטיס טיסה כבר עכשיו לחופשת הקיץ, להירשם לסדנא…

כשקראתי הבנתי שהחיים אחרי הכל ממשיכים והשליחות שלי לרקום לאנשים חלומות ולתכנן להם טיולים חייבת להמשיך. זה מה שאני עושה כבר 20 שנה ולא נשברת גם כשהמציאות עוצרת אותי כי פרצה מגיפה או מלחמה.

אחרי כל ההקדמה אשמח לתת לכם הצצה בדיעבד, אל הטיול שחוויתי בדרום הודו, במדינת קרלה שהשאירה אותי פעורת פה ועם רצון עז לחזור ולטייל בה והבטחה אחת בלב, שמעכשיו אני חוזרת להודו כל שנה והלוואי שיהיה שקט, שלום ושלווה במחוזותינו.

קרלה נמצאת בדרום-מערב הודו. בגבולה המזרחי – רכס הרי הגהאט המערביים, וגבולה המערבי משתרע לאורך חופים אינסופיים לים הערבי. 

היא אחת המדינות העשירות והמשכילות בהודו. זה אומר ש-95% מאוכלוסייתה יודעים קרוא וכתוב – שיעור בלתי נתפס במונחים הודיים. תוחלת החיים בה גבוהה, ובכלל, נדמה שהאנשים בקרלה פשוט יותר רגועים ומאושרים ובוודאי גם משכילים. 

לא תמצאו בקרלה פרות מהלכות לאיטן באמצע רחוב סואן. קרלה לא קרובה אפילו לבלגן ההודי המוכר. מכוניות לא צופרות והכל הרבה יותר נינוח.

היא עשירה בנהרות, לגונות, טבע מוריק , מטעי תה, מטעי קפה וגידולים של תבלינים. במקומות מסוימים שביקרתי הרגשתי שהנוף מזכיר לי את ההימלאיה הירוקה שבצפון הודו.

האוכל טעים מאוד , ממש חוויה קולינרית ומי שאוהב מאכלי ים זה המקום להנות מדגים ופירות ים בתיבול הודי עשיר.

בקרלה שולטת המפלגה הקומוניסטית מאז 1957. ובאחת העירות שביקרתי היה פוסטר גדול של צ'ה גווארה, הלא הוא המהפכן והמרקסיסט הקובאני.

כל הילדים במדינה לומדים שקרלה היא המדינה השיוויונית ביותר מבחינה מגדרית. וגם מבחינה כלכלית ודתית.

מוסלמים, נוצרים והינדו חיים בשלום ומכבדים איש את רעהו (הלוואי עלינו)

במהלך השהות שלי לנתי בבתי מלון שהאג'נדה שלהם הייתה שימור על הסביבה והאקלוגיה ובכל חדר במלון בו שהיתי היה כתוב LETS TAKE CARE OF THE EARH TOGETHER

במקומות מסוימים לנתי ממש באקו לודג'ים שהם בקתות בריזורט טבול בירוק שבשטח הריזורט גידלו ירקות ותבלינים ששימשו את שף המסעדה והיה קומפוסט (דשן עשיר הנוצר מזבל אורגאני) בכל חדר היו 3 פחים קטנים למיחזור. המים לשתיה בחדר הם מי גשמים נקיים והכל באורינטציה של חומרים טבעיים. גן עדן לשוחרי אקולוגיה.

אני חייבת לציין שהייתי מופתעת מאוד מהאורינטצייה האקולוגית הזו שמאוד ריגשה אותי, כי עד שהגעתי לקרלה, הכרתי הודו אחרת. קרלה נותנת תחושה שיש את הודו ויש את קרלה והאמת גם המקומיים יאמרו לכם את זה.

הנקודה הראשונה שלי בקארלה הייתה בעיר קוצ'י אליה הגעתי בטיסה מדלהי. קוצ'י היא אחת מערי הנמל המרכזיות בהודו, והיא מוזכרת כבר במאה ה-15 במסעות שערכו אליה סינים. העיר הייתה ידועה כמרכז סחר עולמי של תבלינים, ובמיוחד פלפל שחור. לאורך המאות והשנים עברו באזור הרבה תרבויות, שהשפיעו על התרבות, האוכל, הדת וההיסטוריה.

כ-35% מתושבי העיר קוצ'י הם נוצרים קתולים. בעבר הייתה קוצ'י גם מרכזה של קהילה יהודית גדולה. כמעט כל היהודים היגרו ממנה לישראל ולארה"ב. שרידי הקהילה נראים היטב ב-Jew Town שבפורט קוצ'י (Fort Kochi).

הרחוב בשדרה היהודית נעים להליכה ועשיר במסעדות, בתי קפה, חנויות תיירים המוכרים תכשיטי כסף, מזכרות, בשמים ועוד. מקום שאפשר לחזור ולטייל בו בשל האוירה הנינוחה והשפע הקיים בו וההסטוריה היהודית מורגשת בזכות סמלי מגן דוד הקיימים עדיין ומבנה בית הכנסת.

הטיילת של קוצ'י היא המקום אליו מתנקזים החיים בפורט קוצ'י בסוף כל יום, בשקיעה. אפשר לשוטט בה בנעימות וליהנות ממראה רשתות הדייג – אחד מסמליה המובהקים של פורט קוצ'י. זו אטרקציה תיירותית שאותי פחות הרשימה אך היא מצטלמת טוב בשקיעה.

 בקוצ'י יש אתרים נוספים לביקור כמו הארמון ההולנדי. אני נכנסתי לבית ספר הצמוד לארמון ובערב קינחתי במופע קטקאלי המשלב איפור כבד, הבעות פנים מוזרות ותנועות גוף מעניינות. לא תבינו כלום מהמופע על אף שתקבלו דף המספר על המופע וכתוב בעברית. חוויה נחמדה לאוהבי הז'אנר.

מקוצ'י פצחתי בנסיעה למונאר וככל שמתרחקים משאון העיר והצפיפות, הנוף נפתח ואיתו הלב מתרחב והנשימה נרגעת. הדרך למונאר יפהפייה, עוברת במפלים וגם דרך רחובות שוקקים של ערים קטנות.

הגענו למונאר לעת ערב ושקיעה כתומה שצבעה את השמים בכתום קיבלה את פנינו. עצרנו בנקודת תצפית עם כמה מקומיים להנות מרגע קסום שחותם את היום ולפני שעלינו לכיוון בית המלון.

לשמחתי גם מהחדר בבית המלון יכולתי להנות משקיעה מרהיבה ביום שאחרי,  מאחר והמלון יושב על צוק וכל חדריו פונים לנוף ההררי של מונאר ולכיוון השקיעה.

מונאר ידועה בגידולי התה שלה ולכן הנוף שמחבק אותה הם מרבדי תה ירוקים הנראים מרחוק כמו משי ירוק שמתוח על ההרים , ליופי הזה מוסיפות הקוטפות שהן נשים הודיות חייכניות הלבושות בסארי צבעוני. הצטרפתי לרגע קט למלאכת הקטיף ובנדיבותן הן הסכימו ללמד אותי את המלאכה הלא פשוטה של קטיף התה.

בעל החווה הוא איש עשיר כקורח ואחראי על אחוז ניכר ממטעי התה בקארלה. הוא מספק להן ולמשפחתן לינה, אוכל ולילדיהם חינוך בביס ולכן המשכורת זעירה. כך הם חיים כבתוך קומונה כשהנשים עובדות בקטיף והגברים בעבודות פיזיות אחרות.מה שכן, הן נראות שמחות וטובות לבב.

ההליכה במטעי התה יפהפייה וקלילה ומי שמעוניין להעמיק בהליכה יכול להמשיך לטפס לפסגת ההר (ישנן 4 פסגות) ולהנות מנוף מדהים. ההליכה לשתי פסגות הראשונות גם היא לא קשה והנוף בהחלט שווה את המאמץ.

בתום הביקור במטעים, נסעתי למוזיאון כדי לראות את תהליך ייצור התה וכמובן שביציאה יש חנות שאי אפשר להתעלם ממנה ולא לרכוש כמה אריזות תה לבית ולמשפחה 😊

עד כאן החלק הראשון של הטיול שלי.

בהמשך אספר על מקומות נוספים ומיוחדים בקרלה וקפיצה קטנה למדוראי שבטמיל נאדו שזרקה אותי למקום אחר בסרט ההודי.

מירב נחמני

מומחית בתכנון טיולים לארצות אסיה

עולם נסתר