רשמים מתוך טיול להודו – חלק שני

לחלק הראשון הכנסו ללינק דרך כאן

כמדי בוקר הגיעו לאסוף אותי רושיט המדריך שהיה איתי לאורך כל הטיול וראנג'יט הנהג. מהר מאוד הפכנו חברים טובים כשבמהלך הנסיעות הארוכות סיפרתי להם על הארץ ומה שקורה לצד סיפורים על אלים הודים, מנהגים וסיפורים על קדושים. את הנסיעות הארוכות קטענו בעצירות יזומות בצ'אי שופ, בדוכני פירות, דוכני חטיפים או כדי להצטלם (הרבה) מול הנוף ועם אנשים שפגשנו בצידי הדרך.

בתחילת היום יש מטרה: להגיע ליד הבא, אבל מה שמייצר את חוויות הטיול היא תמיד הדרך- תזכרו זאת!

את מונאר עזבתי ברגשות מעורבים. היופי של המקום הפעים אותי וקראתי לה "ההימלאיה של הדרום".

יחד עם זאת, בערבים הייתי במלון, בגפי למול הנוף המרהיב, כי לא היה לאן לצאת והמלון היה מלא רק חלקית, כך שהאנרגיה הייתה רגועה ושקטה. בימים כתיקונם הייתי מברכת על רוגע ושקט לקריאה, כתיבה ומדיטציה. זמן איכות 100 אחוז שלי. אך הימים לא היו ימים כתיקונם והמלחמה שהתחוללה בישראל הפרה את השקט הפנימי שלי. במקום לקרוא ספר, מצאתי את עצמי נשאבת לחדשות היום בארץ. הבוקר קיבל את פניי מול נוף משגע ובמהלך היום ניסיתי לקדש את "הרגע הזה" (מיינדפולנס) ולהנות מהטיול וממה שהדרך הביאה עמה.

היעד הבא היה מדוראי, במדינת טאמיל נאדו. היציאה מאיזור מונאר לוותה בנופי הוד מרהיבים עם הרבה עצירות וצילומים. הכביש התפתל במעלה ההר וכעבור שעתיים של נסיעה בנופים מרהיבים התחלנו לרדת מההר, הטמפרטורות עלו, האקלים השתנה וגם הטופוגרפיה. מההר אל העמק והמישורים בואכה טאמיל נאדו. הנוף ההררי השתנה לנוף של עצי קוקס ועל אם הדרך דוכנים של קוקוס לשתייה.

כמובן שדבר ראשון עצרנו להתרענן במי קוקוס הישר מהפרי. עצרנו בכפרים כדי להכיר את האנשים מקרוב. קבוצת גברים חשופי חזה עבדו במטע קוקוס וצחקקו להם על אף העבודה הקשה.

כשאני מטיילת באסיה בכפרים, אם זו וייטנאם, סין או הודו, אני תמיד נהנית לראות את האושר של המקומיים.

אושר שלא נמדד בחומר.

יכול להיות שהמשפט "מרבה ידע -מרבה מכאוב" או "מרבה נכסים-מרבה דאגה" מגדיר, בזעיר אנפין, את הבעיה העיקרית של העולם המערבי. לפעמים הפשטות, הצניעות והוקרת התודה יובילו אותנו לאושר אמיתי שאינו תלוי בדבר- מהרהורי הדרך 😊.

ככל שהנסיעה התקדמה הטמפרטורות עלו, הכבישים הפכו עמוסים, הצופרים חזרו להרעיש ופרות ואנשים צעדו ברחובות יחד. הודו במיטבה וכפי שאני מכירה וזוכרת מביקורים קודמים.

מדינת טאמיל נאדו השוכנת בדרום הודו, היא אחת המדינות העתיקות בתת היבשת וכך גם התרבות האמנות שנוצרו בה. טאמיל נאדו היא מדינה עשירה במשאבי טבע ויש בה מגוון גיאוגרפי רחב, הכולל עיירות היל סטיישן קרירות, עיירות נופש בחופים נאים, אתרים דתיים, המהווים מוקדי עלייה לרגל ופארקים לאומיים המשמשים בית לשפע של חיות בר.

מדוראי שוכנת במדינת טאמיל-נאדו (Tamil Nadu) והיא בין הערים העתיקות, הצפופות והפופולאריות בדרום הודו. כולה שוקקת חיים. הרחובות צבעוניים והומים, מלאים באלפי מקומיים, בילדים ומשפחות, רכובים על ריקשות, קטנועים ואופניים. עיר שמערבת את כל החושים. הצבעוניות, הרעש, הריקשות למיניהן, האנשים ברחוב, הפרות. הכל מהכל במנה גדושה.

השווקים תוססים והומי אדם. שוק פירות ושוק שמוכר רק בננות בכל מיני סוגים ומינים, שוק פרחים הפתוח השכם בבוקר וחנויות חייטים. חנויות של פסלי בודהה, שיווה, גנש ועוד. אחרי הכל, בהודו יש 33 מיליון אלים, זה לא הולך ברגל ולכולם יש כבוד😊.

הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי למדוראי היה לעלות על ריקשת אופניים, להנות מחוויה קלאסית בהודו וכל כך מיוחדת עבור תייר מערבי. הנסיעה בריקשה מאפשרת להיות חשופים למה שקורה ברחוב וההתמזגות הזו, היא שמייצרת את החוויה ומאפשרת בצורה הכי ישירה ואותנטית לחוש בפעימות הלב של הרחוב.

האתר הראשון בו ביקרתי במדוראי היה ארמון טירומלאי נאייק. אומנם חלקו נמצא כרגע בשיפוצים שנמשכים עקב הקורונה כבר מספר שנים, אך זה לא מפריע להנות מהסימטריה הגאונית והאיורים הגיאומטריים שבארמון. הארמון נבנה בשנת 1636 והבנייה הינה שילוב של בנייה הודית עם השפעות מהבנייה הערבית. בארמון יש 248 עמודים ענקיים (בגובה של 18 מטרים) וכיפה מגולפת מדהימה המונחת על עמודים ללא תמיכת קורות בחלק העיקרי של הארמון. הארכיטקטורה והגילופים הם חלק משמעותי כשמבקרים במקדשים וארמונות בהודו וזו אומנות מרגשת.

אך, גולת הכותרת התיירותית היא מקדש סרי מינקשי. במרכזה של העיר העתיקה של מדוראי, נמצא אחד המקדשים הגדולים, המפורסמים והמיוחדים בדרום הודו המהווה אטרקציה בפני עצמה.

מבוקר ועד ערב, עולים לרגל אלפי מאמינים מקומיים למקדש סרי מינקשי. קדושים ואורחים מכל הודו והעולם כולו, עטופי סארי מוזהבים או בחצי גוף חשוף, צבועים, מאופרים באפר לבן, מתמסרים לפולחן הדתי בכל נפשם. המקדש וסביבתו שוקק מזריחה ועד אחרי השקיעה.

לאחר שצילמתי את המקדש מכל הזויות באור יום ועליתי לגג של חנות כדי להנות מיופי המקדש מזווית נוספת ובתמורה להזמנה של המוכר, קניתי בחנות כמה פשמינות ותכשיטי כסף לביתי (ככה זה בהודו, מאחורי כל מחווה מסתתרת מכירה 😊), השמים החלו להתקדר וגשם החל לרדת יחד עם השמש ששקעה. חזרתי למלון להתארגנות קלה וארוחת ערב זריזה ובשעה 20:00 נהג ריקשה בא לאסוף אותי יחד עם המדריכה המקומית לטקס המתקיים מדי לילה במקדש סרי מינקשי.

בהגעה למקדש עברנו בדיקה ביטחונית והשארנו לשמירה את כל חפצינו כולל נעליים. הכניסה למקדש נעשית כשהמבקרים יחפים וללא טלפונים ניידים. רק מלבושינו על גופינו.

המקדש  נבנה לכבוד האלה מינקשי, זוגתו של שיווה. שניים-עשר מגדלי שער, בני תשע קומות כל אחד, עמוסי דמויות הינדיות צבעוניות של אלים, חיות וגיבורים מיתולוגים מקיפים את המקדש. במרכזו, נמצאת בריכה קטנה, הקרויה על שם פסל הלוטוס המוזהב הנמצא במרכזה.

טקס לילה (פוג'ה) הוא סיבת הגעתי למקדש בשעת זו. זוהי אחת האטרקציות של העיר, ובאופן כללי, טקס פוג'ה הוא אירוע שתמיד מעניין לראות ולחוות. הטקס התחיל בתקיעות בשופרות.  מובילים את מינקשי לחדרו של שיווה לזמן התייחדות ומשכיבים אותם לישון. האלה מגיעה בתוך תא מקושט  ובלווי כלי נגינה עד לרגע ההתייחדות עם שיווה. השכם בבוקר מפרידים ביניהם שוב וחוזר חלילה מדי לילה.

בעת הטיול במקדש המדריכה הצביעה על עץ וסיפרה לי שהיא מכירה משהו שרצה להתחתן ורק אחרי שהביע משאלה מתחת לאותו עץ במקדש, חלומו התגשם והוא התחתן.

בקיצור, כל דת וקברי הצדיקים שלה 😊

אחרי טקס אקסטאטי שכזה חזרתי למלון לשינה ערבה לאחר יום גדוש בפעילויות.

למחרת עזבתי את מדוראי ליעד הבא, אך לפני כן, נותר מקום נוסף לבקר בו.

שוק הפרחים. לשם כך התעוררתי בשש בבוקר. שוק הפרחים כשמו כן הוא. שוק מלא פרחים שהמלכה שלו היא פרח היסמין. זה הפרח שבדך כלל מכינים ממנו שרשראות למקדש וריחו המשכר משמש לבשמים, קטורת ועוד.

השוק הינו חווית בוקר משעשעת. לאחר שהתבסמתי מריח הפרחים וקישטו את שערי בפרחים ובאווירה פרחונית וריחנית, מצוידת בפסיפס של חויות, נפרדתי ממדוראי בדרך אל היעד הבא שהוא סוג של גן עדן, ושעליו אספר בפרק הבא.