סין דרך המשי. נדמה שאין צמד מילים שהצית את דמיונם של מגלי ארצות, מטיילים, אנשי צבא וסוחרים יותר משתי אלו. הדרך, נתיב סחר בן אלפי שנים, חיברה לאורך למעלה מ-6000 קילומטרים את חבל גאנסו שבסין, עם קונסטנטינופול (איסטנבול של היום), ונציה ורומא. במהלך טיול לסין אל דרך המשי תבקרו בנתיב המרכזי ששימש למסחר בין האימפריה הרומית לסין ומאוחר יותר בין ממלכות אירופה של ימי הביניים לסין. לדרך נקשרה הילה רומנטית על שיירות גמלים עמוסי משי ואבני חן, קרוונים הנושאים תבלינים, ועוד. בנוסף לסחורות, עברו בדרך המשי גם רעיונות ודתות שהיו חלק משמעותי מהייצוא של המערב לעמים שלאורך דרך המשי. נצרות אשורית ובודהיזם הגיעו כך לסין. למרבה הצער דרך המשי גם הייתה הנתיב עליו דהרו מגפות, כמו דבר ואבעבועות, בין חלקי העולם השונים.
המאמר שלפניכם יתרכז בחלק ה"סיני" של הדרך, נתיב הסחר העתיק שמתחיל מצ'אנגן העתיקה, העיר שיאן של ימינו ומרכז הפוליטיקה, הכלכלה והתרבות בתקופה ארוכה של סין העתיקה. הדרך חיברה את אסיה, אפריקה ואירופה, ועברה על הר לונגשאן, המשיכה במסדרון הקסי הידוע כיום כמסדרון גאנסו, שהיה נתיב הסחר החשוב ביותר בצפון מערב סין. זוהי שרשרת של נאות מדבר לאורך הקצוות הצפוניים של הרי קיליאן ואלטין-טאג, עם הרמה הטיבטית הגבוהה והשוממת יותר מדרום. הדרך המשיכה לשינג'יאנג, והלאה לאורך נווה המדבר ורמת פמיר אל מרכז אסיה.
המטרה המסחרית הראשית של הדרך הייתה הובלת משי – הסחורה המשובחת, העדינה, האלגנטית והניידת, זו המייצגת את הציוויליזציה של סין העתיקה, אשר נהנתה מחקלאות מתקדמת ומתעשיית מלאכת יד מפותחת. המקטע הסיני של דרך המשי היה, כאמור, גשר תרבותי המקשר בין אזורים ואומות שונות עם מידע היסטורי עשיר. בתהליך היווצרותו והתפתחותו, הדתות והתרבויות הגדולות בעולם העתיק יצרו שפע של תקשורת, חילופי דברים ומיזוגים, אשר איפשרו לתרבויות שונות ליצור ציוויליזציה מפוארת ומשפיעה והותירו מאחור מורשת תרבותית בעלת ערך.
דרך המשי מתחילה בעיר הבירה העתיקה צ'אנג'אן, הידועה כיום בשם שיאן. כבר בתקופה הפליאוליתית המתיישבים המקוריים שגשגו באזור שמסביב לשיאן, והשאירו שרידים היסטוריים רבים. כאשר הוקמה שושלת האן המערבית, החצר הקיסרית בחרה בצ'אנגאן כעיר הבירה שלה. במשך יותר מאלף שנים, הייתה צ'אנג'אן עיר הבירה ושימשה כבירתן של עשרים ואחת שושלות שונות.
כשדרך המשי נפתחה לראשונה בתקופת שלטונו של קיסר משושלת האן המערבית, צ'אנג'אן הפכה לגדולה ועשירה יותר. היא השתרעה על שטח של כשלושים ושישה קמ"ר והיו לה שניים עשר שערים ושמונה רחובות מרכזיים. העיר הייתה גדולה פי ארבעה מרומא של אותם ימים. מבני המגורים האחידים ורשת אספקת המים היעילה שיקפו עד כמה החברה בעיר זו הייתה מתקדמת וראויה להיקרא מטרופולין בינלאומי.
מוצרי יצוא, כגון משי גולמי, סאטן ועור מכל רחבי הארץ, נשלחו לצ'אנג'אן, שם הם נעטפו ונארזו בפשתן ועור לצרורות על ידי סוחרים זרים, ונשלחו על דרך המשי בשיירות ענקיות לערים בכיוון מערב.
גילוי צבא הטרקוטה הקבור בקרבת העיר בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20, גרם לשיאן לשוב לחשיבות העבר שלה. תקציבים שהופנו לעיר הפכו אותה במהירות למרכז תעשייה, אומנות, חינוך ותיירות. כיום שיאן היא מרכז מנהלי של מחוז שאאנשי הצפון-מערבי. יש כאן מסילת רכבת מהירה באורך 456 ק"מ לעיר ג'נגג'ואו שנבנתה ב-2010, ומטרו סופר-מודרני שהופעל החל מ-2011.
בדרום מזרח מחוז גאנסו, Tianshui היתה ידועה בעבר בשם Qinzhou. כאשר הקיסר הראשון של שושלת צ'ין (221 לפנה"ס – 207 לפנה"ס), איחד את סין בשנת 221 לפנה"ס, צ'ינז'ו הוקמה רשמית כיחידה מנהלית.
הודות לפתיחת דרך המשי הפכה טיאנשוי לאחת הערים המרכזיות למסחר. העיר ידועה במערות Maijishan המפורסמות, "מוזיאון הפיסול המזרחי", אחת מארבע הקבוצות הגדולות של מערות בסין. למערות Maijishan יש יותר מ-1600 שנות היסטוריה והן מונות כיום מאה תשעים וארבע מערות עם יותר משבעת אלפים מאתיים פסלי אבן ואלף ושלוש מאות מטרים רבועים של ציורי קיר.
Wuwei ממוקמת באמצע מחוז גאנסו. לאחר נצחון בקרבות נגד שליטים שונים, פרוזדור ההקסי כולו שולב בשטחה של שושלת האן המערבית. מאוחר יותר, הוקמו שם ארבעה מחוזות מינהליים – Wuwei, Jiuquan, Zhangye ו-Dunhuang.
בדרום העיר Wuwei נמצאת מערת טיאנטישאן (הידועה גם כמקדש הבודהה הענק) שנחצבה בזמן ממשל ליאנג. הפסל היושב של בודהה Tathagata נמצא במבנה הראשי המכונה "מערת בודהה הענק". הוא גולף בקפידה עד כדי כך שהבעת הפנים החיה שלו גורמת לו להיראות כמעט כאילו הוא חי.
Zhangye ממוקמת בצפון מערב מחוז גאנסו. בתקופת שושלת סונג הצפונית (960 – 1127), הקבוצה האתנית דאנגשיאנג הקימה את ממלכת שיה המערבית (1038 – 1227) ובנתה מקדש בודהיסטי גדול בשם מקדש הבודהה הגדול. יש כאן פסל שוכב של שאקיאמוני נירוונה שיש לו בסיס עץ והוא עשוי מחימר שנצבע בזהב. זהו פסל הבודהה השוכב הגדול ביותר בעולם. אבל, הסיבה העיקרית לביקורם של תיירים רבים בג'אנג יה זה הפארק הלאומי הנמצא למרגלות הרי הציליאן הפארק משתרע על פני כ- קמ"ר ורכסי ההרים הם כמו פלטת צבעים הפוכה משמים.
השם Dunhuang אומץ בתקופת שושלת האן המערבית ופירושו "גדול ומשגשג". מאז התאגדותה הרשמית כמחוז בשנת 111 לפנה"ס, דונחואנג נחשבת בדרך כלל כגבול בין טריטוריית האן והאזורים המערביים. מכיוון שזה היה מרכז התחבורה החשוב ביותר בדרך המשי, והיא הפכה לעיר סחר מסחרית גדולה.
Dunhuang ידועה גם במערות הבודהיסטיות שלה. ישנם כאן שלושה אתרי מערות – מערות מוגאו (מערות אלף הבודהות), מערות יולין (עמק עשרת אלפי הבודהות) ומערות אלף הבודהות המערבית. מערות מוגאו הן המפורסמות ביותר ונכללות ברשימת אתרי מורשת עולמית של אונסק"ו משנת 1987.
טורפאן, השוכנת ממזרח להרי טיאנשאן במחוז שינג'יאנג, היא מרכז התחבורה המקשר את סין היבשתית למרכז אסיה, כמו גם את דרום שינג'יאנג לצפון שינג'יאנג, מאז ימי קדם. היא הפכה באופן טבעי לעיירה חשובה לאורך דרך המשי. טורפאן היא המקום השני הכי נמוך בעולם (154 מ') אחרי ים המלח כמובן.
בתקופת שושלת האן המערבית, טורפאן נשלטה על ידי ממלכת גושי לשעבר. בסופו של דבר, ממלכת גושי נכנעה לשושלת האן ושולבה רשמית בשטח האן המערבי. שושלת האן המערבית חילקה את שטח גושי לשעבר לשמונה מחוזות ושלטה בכולם בנפרד. לאזרחים לשעבר של גושי הוקצה מקום באגן טורפאן, עם ג'יאוחה כעיר הבירה שלהם. Jioahe נבנתה על אי גדול באמצע הנהר, מה שיצר חפיר טבעי סביב העיר ועזר להגן עליה. העיר ננטשה במאה ה-13, והנהר התייבש מזמן ונעלם מזה מאות שנים.
כיום אזור טורפאן הוא אחד ממוקדי התרבות האויגורית. אבותיו של המיעוט האתני האויגורי של ימינו היו אויגורים קדומים, שנכנסו לאזורים המערביים במהלך המאה ה-9 והתיישבו בטורפאן. לתרבות האויגורית יש סגנונות אומנות מקסימים משלה, כולל סגנונות מוזיקה, ריקוד, תלבושות, טקסים וארכיטקטורה משלהם. בנוסף, הגידול החקלאי העקרי בטורפאן הוא כרמי ענבים. כך שלצד המידבר, הכרמים משבצים את הנוף בירוק.
חוטן, המכונה לפעמים הטיאן, נמצאת בדרום מחוז שינג'יאנג, בקצה הדרומי של מדבר טקלאמקאן. חוטן הייתה מהמקומות הראשונים שאליהם הגיע הבודהיזם בסין, כבר במאה ה-1 לפני הספירה. חוטן הפכה למרכז הראשון של התרבות הבודהיסטית באזורים המערביים והייתה ידועה אז כ"חוטן הממלכה הבודהיסטית". עם זאת, עם הפצת האסלאם מזרחה במאה ה-11, אנשים באזור חוטן התאסלמו בהדרגה.
כעיירה חשובה על דרך המשי, בחוטן היה אחד ממרכזי גידול וייצור המשי הראשונים בשינג'יאנג. עם אדמה פורייה ושמש נאותה, האקלים בחוטן התאים לגידול תולעים וייצור משי.
אולם הסחורה המיוחדת המפורסמת ביותר מחוטן הייתה ועודנה אבן הירקן. כבר בתקופה הניאוליתית, המקומיים כרו ירקן בהר קונלון. נתיב המסחר מחוטן המשמש להובלת ירקן הוקם 1000 שנים לפני שדרך המשי בכלל התקיימה. נתיב זה נקרא דרך הירקן ונחשב לעתים קרובות לקודמו של דרך המשי.
קשגר שוכנת בקצה הדרום מערבי של שינג'יאנג והיא העיר המערבית ביותר בסין. משטרים רבים ושונים שלטו בקשגר בנקודות שונות בתולדותיה. במהלך שלטונו של ג'ינגיס חאן, הוא כבש את קשגר והפך אותה למחנה של בנו השני.
מתקופת שושלת האן ואילך, החלקים הדרומיים, הצפוניים והמרכזיים של דרך המשי עברו כולם בקשגר. קשגר הייתה מרכז ההפצה הראשי ומרכז התחבורה הגדול ביותר על דרך המשי. מיקומה וההיסטוריה שלה השפיעו רבות על התפתחות הפריסה והסגנון הייחודיים של קשגר. גם היום העיר נראית כמו שילוב של עיר עתיקה ממרכז אסיה ומערב אסיה. החלקים הישנים של קשגר הם המחוזות היחידים ששרדו בסין שמראים כיצד היו נראות ערים באזורים המערביים העתיקים.
מערב סין הוא אזור עם מגוון קבוצות אתניות. הקבוצה האתנית הגדולה ביותר באזור היא האן, המהווים את רוב האוכלוסייה ברבים מהאזורים העירוניים. עם זאת, ישנן גם קבוצות מיעוט רבות שחיות באזור במשך מאות שנים ויש להן תרבויות, שפות ומסורות נפרדות משלהן.
האויגורים הם קבוצה אתנית דוברת טורקית שחיה בעיקר באזור האוטונומי שינג'יאנג האויגורי. הם מהווים כ-45% מאוכלוסיית האזור. האויגורים הם מוסלמים ונרדפים בשנים האחרונות על ידי הממשל המרכזי של סין.
טיבטים הם קבוצה אתנית שחיה בעיקר באזור האוטונומי של טיבט. הם מהווים בערך 90% מאוכלוסיית האזור.
קזחים הם קבוצה אתנית דוברת טורקית שחיה בעיקר באזור האוטונומי שינג'יאנג האויגורי. הם מהווים כ-6% מאוכלוסיית האזור.
מונגולים הם קבוצה אתנית שחיה בעיקר באזור האוטונומי הפנימי של מונגוליה. הם מהווים כ-17% מאוכלוסיית האזור.
החווי היא קבוצה אתנית מוסלמית ברובה שחיה ברחבי מערב סין, במיוחד באזור האוטונומי Ningxia Hui. הם מהווים בערך 9% מאוכלוסיית האזור.
קבוצות אתניות משמעותיות אחרות במערב סין כוללות בין היתר את הקירגיזים, הטג'יקים, האוזבקים והרוסים.
עבור מרבית המטיילים, אוכל מקומי הוא חלק נכבד מכל טיול. ואכן, לכל מקום על דרך המשי עצמה, בין אם זו עיר מרכזית, עיירת מסחר עשירה או נווה מדבר ירוק, יש אופי ותרבות ייחודיים משלו, ובכל זאת האוכל קשור זה לזה על פני מדבר והר. הדבר נכון לגבי סלטים, מרקים, לחמים, אורז, קבאב ומאפים, משיאן ועד סמרקנד, מאיספהאן ועד איסטנבול והלאה. לאורך שבילי השיירות עברו הירקות, הפירות, הדגנים והתבלינים – והטכניקות לבישולם – מציוויליזציה אחת לאחרת, והפכו להתמחויות מקומיות.
תרבויות מעטות היו נלהבות כמו זו של סין לגבי יבוא קולינרי, יותר נכון, מעט תרבויות היו מכוונות אוכל כמו זו של סין.
האפשרויות היו רבות גם לפני פתיחת נתיבי הסחר. אנשים אכלו בשר ודגים כמו גם ירקות כמו נצרי במבוק, לפת, בטטות, צנוניות, שורש לוטוס, בצל ירוק, בצל שאלוט ופטריות. בתקופת שושלת האן ומאוחר יותר הגיעו ירקות חדשים ממערב אסיה ומאיראן, ביניהם תרד, ריבס, בצל, מלפפונים, שעועית רחבה, אפונה ומלונים; הסינים סיווגו אותם, פיתחו אותם ומצאו דרכים חדשות לבשל אותם.
כך היה גם עם פירות ואגוזים. סין התברכה בתוצרת מעולה, כולל אפרסקים, שזיפים, משמשים ואפרסמון, ומדרום הגיעו מנגו, בננות והדרים. הסינים גם טיפחו בקפידה פירות חדשים שהגיעו מדרך המשי – תאנים ותמרים, דובדבנים, מלונים, רימונים, ענבים, שקדים, פיסטוקים, אגוזי מלך, קימל, כוסברה וקנה סוכר.
ובכל זאת, הכלל הראשון של האוכל הסיני היה "שום דבר מוגזם". ילדים חונכו לאכול רק עד שהם היו 70% שבעים ולא עד מחנק… כך התפתחה גם האופנה של "מזונות טבעיים", התואמים את השורשים הדאואיסטים של סין כמו גם למצוות הבודהיסטיות. מה היה אוכל טבעי? זה היה אוכל שנאסף בהרים או ביערות – צמחי מאכל, עשבי תיבול, פטריות וכדומה – שבושל בצורה פשוטה ככל האפשר כדי לחשוף את טעמו הייחודי. זהו סוג הפילוסופיה הקולינרית שטבחים טובים דוגלים בה גם כיום.
