תרבות המאיה במרכז אמריקה

לפני הכיבוש הספרדי של מקסיקו ומרכז אמריקה, לבני המאיה הייתה אחת התרבויות הגדולות ביותר של חצי הכדור המערבי. הטריטוריה שלהם הייתה כמעט רציפה בדרום מקסיקו, גואטמלה וצפון בליז. הם עסקו בחקלאות, בנו מבני אבן גדולים ומקדשי פירמידה, עיבדו זהב ונחושת והשתמשו בצורה של כתב הירוגליפים שפוענח כעת ברובו.

כבר בשנת 1500 לפני הספירה התיישבו המאיה בכפרים ופיתחו חקלאות המבוססת על גידול תירס, שעועית ודלעת. הם החלו לבנות מרכזי טקסים, ועד שנת 200 לספירה התפתחו אלה לערים המכילות מקדשים, פירמידות, ארמונות, מגרשים למשחקי כדור וכיכרות. אנשי המאיה הקדומים חצבו כמויות אדירות של אבן בניין (בדרך כלל אבן גיר), שאותה חתכו באמצעות אבנים קשות יותר. הם עסקו בעיקר בחקלאות והשתמשו בטכניקות מתקדמות של השקיה ובניית טרסות. הם גם פיתחו מערכת של כתב הירוגליפים ומערכות קלנדריות ואסטרונומיות מתוחכמות ביותר. בני המאיה הכינו נייר מהקליפה הפנימית של עצי תאנה וכתבו את ההירוגליפים שלהם עליהם. ספרים אלה נקראים קודיקס. בני המאיה פיתחו גם מסורת משוכללת ויפה של פיסול וגילוף תבליטים. עבודות אדריכליות וכתובות ותבליטים באבן הם מקורות הידע העיקריים על תרבות המאיה המוקדמת.

עליית בני המאיה החלה בערך בשנת 250 לספירה, ומה שידוע לארכיאולוגים בתור התקופה הקלאסית של תרבות המאיה נמשך בערך עד שנת 900 לספירה. בשיאה, הציוויליזציה של המאיה כללה יותר מ-40 ערים, בכל אחת מהן אוכלוסייה של בין 5,000 ל-  50,000 תושבים. בין הערים העיקריות היו Tikal, Uaxactún, Copán, Bonampak, Dos Pilas, Calakmul, Palenque ו-Río Bec. בשיאה הגיעה אוכלוסיית המאיה לשני מיליון בני אדם, שרובם התיישבו בשפלה של מה שהיא כיום גואטמלה. עם זאת, לאחר שנת 900 לספירה, תרבות המאיה הקלאסית ירדה במהירות, והותירה את הערים הגדולות ומרכזי הטקסים ריקים ומכוסים בצמחיית ג'ונגל. כמה חוקרים הציעו שעימותים מזוינים ומיצוי הקרקע החקלאית היו אחראים לירידה הפתאומית. תגליות במאה ה-21 הובילו חוקרים לציין מספר סיבות נוספות להרס הציביליזציה של המאיה. אחת הסיבות הייתה כנראה הפרעה הקשורה למלחמה בנתיבי הסחר בנהר וביבשה. ייתכן שגורמים אחרים היו כריתת יערות ובצורת. בזמן שהספרדים כבשו את האזור בראשית המאה ה-16, רוב בני המאיה הפכו לחקלאים תושבי הכפר אשר נהגו בטקסים הדתיים של אבותיהם.

דת ואמונות בחיי המאיה

ערי המאיה הגדולות ומרכזי הטקסים שהתגלו בלב הג'ונגל כוללים מגוון מקדשים או ארמונות פירמידליים המכוסים בלוקים של אבן גיר ומעוטרים בשפע בתבליטים וכתובות עלילתיים, טקסיים ואסטרונומיים. אבל טבעה האמיתי של חברת המאיה, משמעות ההירוגליפים שלה ומהלך ההיסטוריה שלה נותרו עלומים לחוקרים במשך מאות שנים לאחר שגילו הספרדים את אתרי הבנייה העתיקים של המאיה.

חקר שיטתי של אתרי המאיה נערך לראשונה בשנות ה-30 של המאה ה-20, וחלק קטן ממערכת הכתיבה פוענח בתחילת ובאמצע המאה ה-20. התגליות הללו שופכות מעט אור על דת המאיה, שהייתה פוליתאיסטית, כלומר אמונה באלים רבים בהתבסס על פנתיאון של אלי טבע, כולל אלו של השמש, הירח, הגשם והתירס. כיתת כוהנים הייתה אחראית למחזור משוכלל של טקסים וטקסים.

עינויים והקרבת אדם היו טקסים דתיים בסיסיים של חברת המאיה; חשבו שהם מבטיחים פוריות, מפגינים אדיקות ומפרגנים לאלים, ואם נוהגים כאלה היו מוזנחים, חשבו שייגרמו אי-סדר וכאוס קוסמיים. שאיבת דם אנושי נחשבה כמזינה את האלים ולכן הייתה הכרחית להשגת מגע איתם; לפיכך, שליטי המאיה, כמתווכים בין בני המאיה לאלים, נאלצו לעבור הקזת דם פולחנית ועינויים עצמיים.

המנהגים הדתיים כללו פסטיבלים וטקסים לכבוד האלים, פסטיבלים שהובלו על ידי כמרים שתפסו מקום חשוב במיוחד בחברה המאיה. לכמרים של המאיה הייתה שליטה כמעט בכל דבר בחיי היומיום של האנשים. הם החליטו מתי לשתול יבולים, מתי להתחתן, ולמי להקריב.

דת המאיה, לעומת זאת, עמדה על יותר מסתם ציות לפקודות הכוהנים. בני המאיה ראו את כל הטבע כקדוש. הם תרגלו מערכת אמונות בשם אנימיזם, האמונה שלאובייקטים, מקומות ויצורים יש מהות רוחנית או נשמה ברורה. עבור בני המאיה, כל הדברים – בעלי חיים, צמחים, סלעים, נהרות, מערכות מזג אוויר, מעשה ידי אדם ואולי אפילו מילים – היו חיים.

העולם על פי המאיה

לבני המאיה, כדור הארץ היה שטוח. עולם המאיה, לעומת זאת, היה הכול מלבד חד מימדי. בני המאיה האמינו שעולמם השטוח נשמר על ידי ארבעה אלים חזקים, אחד בכל פינה: צפון, דרום, מזרח ומערב. מעל הארץ היה גן עדן עם 13 שכבות. כל שכבה הייתה מיוצגת על ידי האל שלה.

מתחת היה Xibalba, או העולם התחתון, מקום קר ואומלל שהיה מחולק לתשע שכבות, שלכל אחת מהן אדון המוות שלה. כאשר מישהו מת מסיבות טבעיות, רוחו הלכה לעולם התחתון שם היא הייתה צריכה לפלס את דרכה למעלה דרך השכבות כדי להגיע לגן עדן העליון. נשים שמתו בלידה ואלו שמתו כקורבן, כמו גם קורבנות מקרבן של משחק הכדור, Pok A Tok, לעומת זאת, קיבלו כרטיס מהיר להגיע ישירות לגן עדן העליון מיד לאחר המוות.

עץ החיים

בני המאיה האמינו שעץ גדול וקדוש מחבר בין שלוש הרמות. שורשיו של "עץ החיים" הזה חדרו אל תוך השאול וענפיו התפשטו לארבעת כיווני השמים למעלה. חופת העלים של העץ הגנה על המאיה והניעה את הכוכבים והגופים השמימיים. גם נשמות המתים וגם האלים יכלו לנסוע לאורכו של העץ והשתמשו ב"דרך" זו כדי לעשות את מסעותיהם בין רמות היקום.

כמובן, לעץ הייתה גם משמעות סמלית. בדת המאיה, העץ מייצג את מחזור החיים הבלתי נגמר.

טבעו של הזמן

עבור המאיה, רעיון הזמן היה מחזורי. התרבות והאמונות של המאיה שיקפו את מחזורי הבריאה וההרס, של עונות השנה, של טקסים ומועדים, של חיים ומוות. התירס היה כה חשוב לבני המאיה עד שמחזור החיים של צמח התירס הוא בלב דתם, וכך גם אל התירס עצמו.

כאשר אדם מת, האמינו שהוא המשיך הלאה, חייו לא הסתיימו לנצח, אלא הוא יתחיל מחזור חיים חדש.

פסטיבלים

הפעילויות החשובות ביותר בערי מאיה היו פסטיבלים דתיים. אנשים שהתגוררו ליד עיר גדולה היו נוסעים להשתתף בפסטיבלים דתיים וכמובן, לצפות במשחקי הכדור ולבקר בשוק. במהלך פסטיבלים, הכוהנים חבשו מסכות עזות כדי לרצות את האלים וטיפסו על מדרגות הפירמידה כדי לבצע טקסים.

פסטיבלים תמיד היו מלאים בדרמה וריקודים. במחזות ובריקודים שהתרחשו במהלך פסטיבלי המאיה, הוצגו מלכים ואצילים אחרים כאלים ורקדנים הופיעו מול הפירמידה או המקדש.

תלבושות מסובכות היו חלק מהריקודים. מסכות, צדפים, נוצות, כיסויי ראש ועוד, כולם עזרו להפוך את רקדני המאיה לדמויות היסטוריות, חיות ואלים או יצורים אחרים. בני המאיה מפורסמים במיוחד בכיסויי הראש שלהם. תנועת הריקוד הייתה גורמת לכיסויי הראש שלהם לצלצל ולקרקש להגברת האפקט המאיים.

מראות

אגדה של בני המאיה אומרת שאם תסתכל במראה, אולי תוכל לתקשר עם השדים שאכלסו את העולם התחתון. הם האמינו גם שמראה יכולה לשמש כשער או פתח לעולם התחתון. למרות הסכנה, נערי מאיה הסתכלו לפעמים במראה כהפגנה של אומץ לבם. האגדה אומרת שלוחמים שיצאו לקרב לבשו מראות על גבם, כשהרעיון היה שאם תנסה להתגנב ללוחם מאיה, שד עלול להושיט יד מהעולם התחתון ולחטוף אותך.

החיים שלאחר המוות

המאיה האמינו בחיים שלאחר המוות. גן העדן היה ביתם של האלים, והמאיה האמינו שחלק מגן העדן שמור לחיים שלאחר המוות של בני המאיה, שם חיים אבותיהם כשהם משגיחים על קרוביהם שעדיין חיים על פני האדמה. אצילים נקברו בקברים אבל פשוטי העם קברו את מתיהם בתוך בתיהם, מתחת לרצפה. כך הם יכלו לחיות עם אבותיהם ולעדכן את אבותיהם בקלות על חיי היומיום שלהם. בני המאיה האמינו בפיצוי לאחר המוות. אם היו להם תקופה קשה או חיים קשים, הם היו מפוצים על כך בחיים שלאחר המוות.

כיום רוב בני המאיה הם קתולים רומיים – אם כי, החל מסוף המאה ה-20, רבים המירו את דתם לפרוטסטנטיות אוונגליסטית. הנצרות שלהם, מונחת בדרך כלל על הדת הילידית. הקוסמולוגיה שלה היא בדרך כלל מאיה, ודמויות נוצריות מזוהות בדרך כלל עם אלוהויות המאיה. הדת הציבורית היא נוצרית ביסודה, עם חגיגות יומי הקדושים ועוד והדת הפרה-קולומביאנית הילידית נצפית בעיקר בטקסים ביתיים.